איסור אמירה

הרב יניב חניא
כזטבתתשעה18/01/2015

שאלה:

לרב שלום,כששואלים אותי לשלומי אז אני בדרך כלל אומר תודה לאל.רציתי לדעת בבקשה האם זה בסדר מה שאני אומר? כי שמעתי לאחרונה שבמקום אל צריך לומר קל,תודה.

תשובה:

זה בסדר גמור, מלבד העובדה ש"לאל" הוא לא ממש ממש שם קדוש, הרי שחכמים תיקנו שמותר לאדם לברך את חבירו בשם, בזמן התנ"ך היו ממש מברכים בשם השם, כך שאפשר וצריך לומר "תודה לאל".

תשובות נוספות בנושא-

תמונות וכתבי קודש
השאלה היא מה זה "משהו קדוש", תמונה של מישהו שמתפלל מותר לזרוק, אם זה משהו קדוש המוגדר כך מבחינה הלכתית (שם של הקב"ה, פסוק וכדומה) אסור לזרוק ויש לגנוז.

האם לשנות את השם שלי?
לאחרונה היה לנו עוד "מקרה שגרתי" בבית הכנסת, מסוג המקרים שהפכו לשכיחים כל כך. לעזרת הנשים הגיעה אישה ובקשה שנערוך לה "שינוי שם". היא אפילו הקלה עלינו והביאה איתה דף שבו הנוסח המסודר של שינוי שם על פי הסוד... שגרתי. מה שבכל זאת הפתיע אותי היתה העובדה שהדף שהיא הביאה איתה היה מנויילן! כלומר- הדף הזה מצוי בשימוש כל כך תכוף, עד שיש חשש לקריעתו ומישהו מצא לנכון לניילן אותו. שינוי השם, שבעבר היה אירוע נדיר מאוד, הנתון בידיהם של גדולי מקובלים ואנשי תורה עמוקים ושנוסחתו המדוייקת היתה במיני סידורים נדירים עם דפים מצהיבים, הפך להיות "כלי" שלא רק שאינו מודפס בסידור אלא אפילו מודפס על דף מנויילן, שלא יקרע מרוב שימוש. זו בעיה.
כמובן, בעקבות הזוהר הקדוש ברור לכולנו שלימוד והבנה יתירה בתורה הפנימית ובנסתר חייבים להיות חלק מתהליך הגאולה ועל פי דברי הרב קוק עצם "אטימות הלב" והחוצפה הם חלק מהתהליך של הכשרת הדור לעסוק בסודות פנימיים אלו ללא מורא. אולם בכל זאת, נדמה שיש הרבה מאוד סיגים ומורכבויות בתהליך הזה, הכובש את המרחב הציבורי שלנו.
בראש ובראשונה היחס... התורה הפנימית, כמו כל תורה שנכתבת בסופו של דבר, מורכבת ממילים, מהגדרות ומ"ידיעות" מעשיות שמתארות תהליכים של ירידת האור העליון, הסתרתו וגילוייו עד בריאת עולמנו המאוד מורכב ומסובך. בקריאה ראשונה, וגסה, בהחלט ניתן היה לקבל את התחושה של ידע סכמתי ופשוט. האות הזו ירדה כך, הפכה לכך, בגימטריה מדובר על מספר כזה וכזה... והנה, אני מקובל. ניתן אפילו ל"כוון" באותיות, בשמות קדושים או בברכות התפילה בצורה טכנית לגמרי. אולם חשוב לדעת ולזכור שמעבירי השמועות הללו עשו מאמץ עליון להסתיר את הדברים ככל יכולתם. עשו שימוש במשלים אין סופיים, בשכבות על גבי שכבות של הסתרים ורמזים כדי למנוע מהתורות העליונות הללו להתגלגל בראש חוצות. אפילו להבין את השכבה הראשונה של הדברים זה דבר קשה ומורכב, קל וחומר להבין את המשל, את הנמשל, את המשל שבנמשל ההוא וכולי. במובן הזה הרמזים והגימטריות ו"הכלים" שנותן הסוד הם אפילו לא השכבה החיצונית של הדברים, הם קוד שעניינו המפורש הוא להסתיר סודות. שימוש חופשי בקוד הזה הוא טעות גדולה. לפני כמה שנים שלחו לי "שיר" של מסיונרים בבקשה לפרסם אותו באתר שורש. ואני עדיין זוכר את התחושה שמלבד עצם העלבון שבקבלת השיר חשתי עלבון מכך שהזמרים בשיר ביטאו את השם המפורש ככתבו. בעוד שהיהודים עצמם עושים כל מאמץ שלא לבטא את האותיות הקדושות ככתבן ח"ו, באים אחרים וברגל גסה, בעירום (כפשוטו וכמדרשו) אומרים שוב ושוב שמות קדושים בביזוי. להבדיל כמה וכמה הבדלות יש בעיה דומה בלקחת ספר של מקובל אלוקי, שאחרי יסורי נפש ושנים של שינון ועבודה עצמית כתב "שם" שיש לכוון בו בזמן הדלקת נרות ופשוט לעמוד ול"כוון". במפורש ובבירור לא מדובר ב"גיוס לכווולם", אלא בכלים עליונים שיש לדעת איך לגשת אליהם ולקבל אותם בצורות מאוד מוגדרות לחיינו.
יתירה מזו, בעולם ההלכתי הפשוט ישנה בחינה, שצריכה הבנה, של כפיה. אפילו אלוקית. כלומר- הקב"ה כביכול כבול לחוקים הברורים של ההלכה במובן שאדם שמתנהג היטב יזכה לטוב ומי שפחות לפחות. אם עם ישראל יתנהג היטב, הרי שהקב"ה "חייב" לתת להם שכר טוב על עמלם ולהיפך. תורת הנסתר, לעומת זאת, מדגישה ומדברת על חוסר הכפיה. על כך שכל ענייני העולם מתחילים בדרגות נמוכות של הבריאה ושלדרגות העליונות יותר אין שום כפיה או אפילו קשר עם מעשיהם הפשוטים של בני אדם. הכל מתנהל בספירות העליונות הללו על פי מניעים עמוקים בהרבה, רחוקים בהרבה ועליונים בהרבה. ה"שימוש" בתורות וברעיונות מהנסתר כדי ל"הכריח" את האלוקות להתאים לצרכינו, כאילו אם עכשיו נשנה את השם אז נכריח את הקב"ה לתת לנו בני חיי ומזוני, היא למעשה הליכה ישירה נגד התורות הללו עצמן, המשוחררות מכל כפיה. המחשבה שנוכל להכריח את הקב"ה לעזור לנו, בזכות סגולה כלשהיא, שעת רצון מדוייקת שבה נתנו צדקה או אפילו בעזרת שינוי של דקלה בת חנה ליפה שרה בת חנה היא במובנים רבים ילדותית והפוכה לכלל המגמה החופשית והמשוחררת ממסגרות של הנסתר. השחרור הזה יכול להוביל לשתי טעויות מרכזיות- האחת היא זלזול בעצם חשיבותם של המעשים, כשיטתם של מכוני הקבלה למיניהם והשניה היא הפוכה- מין אמונה שבעצם כוחם של הסגולות הקבליות לשנות את המציאות. כמעט כמו שפחח מכה את המכות הנכונות על הברזל ומשנה את דמותו. גם בהנחה שהבנו את המכות הנכונות והיכינו נכון בפטיש הנפחים- עולמות הנסתרים והדרגות האלוקיות שהם מייצגים לא בדיוק כפופים לחוקים שאותם אנחנו מנסים להחיל עליהם ב"כח".
עם כל הזהירות הנדרשת נאמר שהדברים נכונים גם לגבי "רבנים", חוזים ומקובלים למיניהם. באופן מופלא ישנו קשר רוחני בין יכולת הבנה שכלית ועיסוק בצדדים ה"חישוביים" של תורת הנסתר לבין עולם המידות והנפש. במילים פשוטות- ככל שאתה רוחני יותר גם תבין יותר וככל שפחות, תבין פחות. זה לא רק עניין של IQ, זה גם עניין של הכלים הרוחניים שבנית. ממילא- מספר האנשים שיכול באמת לעסוק בנסתר, הוא מועט והמספר הולך וקטן ככל שעולים בדרגה לקראת שימוש מעשי בחוקים ובכללים הנסתרים. שינוי שם לא יכול ואסור לו שיהיה עניין להמונים בדיוק כשם שסגולות רוחניות לא יכולות להתגלגל על הרצפה לכל דכפין.
אסור לנו לתת להכרחיות של עולם הסוד בדורנו לבלבל אותנו, ההבנה הפנימית של קבלה אמיתית מצריכה תעצומות נפש, שקידה ועבודה אישית שרחוקה מרוב רובם של האנשים. בוודאי עיסוק מעשי בשינויי שמות, כוונות בהשמת השמן בנר או אפילו אמירת דברי תורה מתובלים בעולמות, ירודות אור, בינה חסד וגבורה. ניתן לשאוב מעט מהאוויר הטהור של מעמקי התורה, ניתן לקבל מגדולי אמת שמפרשים לנו רעיונות בסיסיים, אולם צריך מאוד להיזהר מהתופעות המתפתחות של "חמישה תיקונים בעשרה שקלים, רק היום".

ממתי בני נח חייבים במצוות
השאלה נתונה בדיון בפוסקים, לכאורה ברמב"ם בהלכות מלכים פרק י הלכה ב' כתב ש"לעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות" אולם הפוסקים דייקו בדבריו הפרק ט הלכה ט שהשיעורים של התורה שייכים רק בבני ישראל ולא באחרים.... ולכן דייקו הפוסקים שבן נח חייב במצוות מהרגע שהוא בן דעת של ממש, כלומר, לא ממש גיל 13, אלא מגיל שהוא מבין את מהות המצוות. (שו"ת מנחת שלמה חלק א, לד)

להדליק נר
בספרות הרוחנית יש קשר בין נר, מרות ואש לנשמה. הביטוי הידוע ביותר הוא "נר השם נשמת אדם", אבל יש עוד הרבה. האש מבטאת משהו רוחני שרוצה לעלות כלפי מעלה ובכל זאת אחוז במשהו גשמי.
לכן, הפך למקובל עם השנים שמדליקים נרות לעילוי נשמה, לזכות נשמות וכו'... האש היא מין סוג של קשר בין העולם הזה הגשמי ועולם רוחני יותר. ישנן קהילות רבות שבהן מדליקים נר במקומו של החזן בזמן התפילה.
נושא נוסף קשור להדלקה למאור, שפעם היתה סעיף חשוב בהוצאות של כל מקום רוחני ואנשים נהגו לנדוב ולנדור לטובת מקום מסויים לנר למאור ולהארתו.
ממילא נהוג להאמין שהדלקת נר לטובת נשמה גורמת לעילוי לנשמה באותו זמן ואנשים נוהגים להדליק נרות לעילוי נשמת, לזכות נשמה ועוד. ניתן למצוא למנהג זה הרבה סימוכין גם במקורות קדומים. לעניות דעתי סתם להדליק נר כשרוצים להצליח במשהו זה לא ממש מועיל, מה שצריך זה להדליק את הנר לעילוי נשמת רב גדול (הרבה נוהגים לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס), ולבקש מהקב"ה הצלחה בזכותו.

דחוף
1. מותר לדבר,למה לא? 2. אני לא שמעתי על הגמד הזה אף פעם, כמה שידוע לכולם האר"י ז"ל הרחיק מארץ ישראל את כל השדים שהיו כאן כך שבארץ ישראל אין יותר שדים. 3. בכל מקרה מדובר על ישויות רוחניות ששונות לחלוטין ממה שאנשים מדמיינים, אני לא חושב שיש איזה סיכוי שיבוא גמד או ישות רוחנית אחרת ויתן לך מכה בצוואר או בכל מקום. 4.אין טעם לפחד, לא שמענו שאף אחד נפגע בדורנו, או בדורות האחרונים משום דבר דומה לזה. יש צורך להיזהר מדברים ממשיים, כמו תאונות דרכים, מחלות וכדומה, אבל הזמנים שבהם משהו רוחני פגע כך סתם במישהו עברו ככל הנראה.

הלכות נידה ללייטים
זו שאלה מאוד חשובה, ואני אענה עליה למרות שיש בה הסתייגות, אם כי אוסיף הקדמה-

הלכות נידה, ובכלל הלכות האישות ביהדות הם יסוד חשוב ומרכזי של הדת היהודית. בניגוד גמור למה שמקובל לחשוב בימינו, הלכות אישות ונידה נחשבים כיסוד לבית בריא, ליחסים חיוביים והם לטובת הזוג והמשפחה. לא רק כי "ככה השם אמר". ומה נעשה, אנחנו חייבים לסבול את זה. אלא ככה יותר טוב, יותר נכון ויותר בריא לזוג.
הים יש תחושה, בחוגי ה"לייטים" ורבני הלייטים, שצריך ל"תרץ" ולהסביר כל הזמן. יש את הנאורים, החכמים ואלה שמתחשבים בסבל הציבור, שיודעים כמה קשה, שמכילים כל מיני שינויים. ויש את ה"הלכתיים" שלא אכפת להם מכלום אלא מההלכה היבשה.
זו טעות, אנחנו (הכוונה כאן לכל היהודים, להסטוריה היהודית כולה), אכן מקפידים על ההלכה, אבל כי אנחנו מאמינים שזה הכי טוב לנו. בפנימי פנימיות. לא רק בגלל הגן עדן והגיהנם.

אנחנו "סומכים" על הקב"ה שהוא יודע מה טוב בשבילנו, מה נכון. ויודעים שבסופו של דבר דרך התורה היא הנכונה לנו בכל המובנים- בגוף, בנפש, ואפילו כשקשה מאוד. או כשאנחנו לא מבינים. לא תמיד "זה ישיר", לא תמיד הטובה בולטת למרחקים... אבל בסופו של חשבון האמונה ביהדות היא האמונה שדרך התורה נכונה יותר לנו תמיד. גם כשאולי לא יודעים למה.

ובכן, אחרי זה, אלו הלכות נידה בקצרה-

כאשר אישה רואה דם הזוג מיד נאסרים. וחייבים לנקוט בהרחקות (בגלל אופי השאלה שלך אני לא אפרט כעת את ההרחקות, מבחינה הלכתית צריך להקפיד גם על הלכות "ריחוק" ואי נגיעה וכדומה... שהם מאוד מפורטים בספרי ההלכה השונים).
אבל בא נאמר שהמינימום הוא קיום יחסים ולא לישון ביחד.

מחכים לסיום הדימום (בימינו כל דימום נחשב, כולל הכל).

ואז יש לעשות בדיקה של "הפסק בטהרה", שבה האישה בודקת אם אין דם סמוך לשקיעה. אם אין, מאותו רגע היא מתחילה לספור שבעה נקיים.

באותו זמן, צריך לעשות בדיקה נוספת (אלא אם כן במקרים מיוחדים שבהם מוותרים עליה, בהוראה ישירה של רב מורה הוראה) שנקראת "מוך דחוק", ובה מניחים עד בדיקה באותו מקום למשך כל זמן בין השמשות, בין השקיעה לצאת הכוכבים (18 דקות בערך).

את שבעת הימים הנקיים מתחילים לספור החל מהערב הנקי הראשון (עם מגבלה שמיד נציין).

הספירה מתבצעת כספירת ימים, כשבכל יום כזה בודקים אם יש דם או לא (בבוקר ובערב, בעזרת בד מיוחד שניתן לקנות בכל מקווה או סופרמרקט חרדי, במקרים מסויימים ניתן לבדוק רק פעם ביום, אם יש סכנה של פגיעה שתגרום לדימום, והיתר של רב יש מקרים בודקים רק ביום הראשון והאחרון, כשיש קשיים מיוחדים).
לא ניתן להתחיל לספור שבעה נקיים לפני חמישה ימים, לספרדים ארבעה, מתחילת המחזור (זוהי המגבלה עליה דברתי). או לפחות שלושה ימים (אם כי כפי שאמרנו זה מצב נדיר)... מהיום האחרון שבו היו יחסי אישות, בעיקר לספרדים שהולכים על פי שיטת הרב עובדיה. גם בזה יש מקרים נדירים שבהם יש אפשרות להתיר בדיקה מיידית בתנאים מסויימים שהרב יפרט.

לדוגמא- מחזור חודשי בשבת והפסקת הדם ביום שלישי, חייבים לחכות עוד יומיים (כדי להגיע לחמישה ימים), ביום רביעי בערב מיד לפני השקיעה מבצעים בדיקה... כמובן שזה מאוד לא שכיח. רוב הפעמים זה לוקח יותר מחמישה ימים.

אם אין דם הרי שאחרי השקיעה, שלפי היהדות זה כבר יום חמישי, מתחילים לספור. חמישי, שישי, שבת, ראשון, שני, שלישי, רביעי. ברביעי אחרי השקיעה (שוב, שזה כבר יום חמישי) הולכים למקווה.

ההליכה למקווה יוצאת תמיד באותו יום של הבדיקה, הבדיקה לפני השקיעה והמקווה אחרי.

האשה הולכת למקווה אחרי התנקות רצינית ביותר, או עושה אותה שם, ואחרי טבילה במקווה הזוג מותר שוב, עד הפעם הבאה שרואים דם.

עוד תוכן בשורש